<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ב' שער י"ג</h1>
<h2>דף צח.</h2>
תנן בכתובות פרק אלמנה נזונת, אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או מאתים במנה נתקבלה כתובתה. היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל. ואמרינן בגמרא, מאתים במנה נתקבלה כתובתה אמאי, דאמרינן את אפסידת. שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארוחי. ואמרינן כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות כמו שכתבנו למעלה. ונראה כי מכאן כתב הר"ם בפרק שני הסירסור שליח הוא, אלא שנוטל שכר על שליחותו. לפיכך אם שינה על דעת הבעלים משלם מה שהפסיד. כיצד הרי שנתן ראובן חפץ לשמעון הסירסור, וא"ל מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה, והלך למכרו בחמשים, משלם חמשים מביתו. מכרו במאתים הכל לראובן ע"כ. וגרסינן בההוא פרקא בפרק אלמנה נזונת ההוא גברא דאפקידו גביה כסתא דיתמי, אזל שמה לנפשיה בארבע מאה זוזי. פירוש, שאמרו לו שאם ימצא מי שימכרנה לו. והלך הוא ולקחה לעצמו בארבע מאה זוזי. ולסוף אייקר וקם בשית מאה. אתו לקמיה דרבי אמי ואמר לו מאן שם לך. פירוש, כשאמרו לך למכרו מי אמר למוכרו לך ומי שם לך בזה הסכום. והוכיח מכאן רבינו הרשב"א ז"ל שהסרסור שקנה החפץ לעצמו לא קנה עד שיראנו לעולם. וכשיראה שלא יתנו יותר יוכל לעכבו לעצמו. ובלבד שלא יערים. וכמעט שאמר שאינו קנוי לו. כי כשנותנין לו החפץ למכור, נותנין לו לדעת שימכור לאחרים. ואמר עוד לפי שהוא שליח להקנות ללוקח. אבל לעצמו אינו יכול לזכותו להקנותו, דאין אדם מקנה לעצמו. שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות. וזה לא יצא מרשותו, שהוא במקום בעלים.
<h2>דף צח:</h2>
וכתב הר"ם פרק שני דשלוחין, ראובן אומר במאה אמרתי לך והסרסור אומר בחמשים אמרת לי וכן בחמשים מכרתי, נשבע הסרסור שבועת התורה, שהרי הודה במקצת. ואם כבר נתן לו החמשים נשבע היסת שעשה שליחותו וזכה הלוקח. ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר סרסור הוא יחזיר החפץ לבעליו ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמשים וחוזר בו אחר שקניתי. והראב"ד ז"ל לא הודה זה. ויכול הלוקח לטוען קנוניא אתם עושים, אפילו יודה הסרסור לדברי המוכר. כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן, ואחר שקנה הלוקח אמר ראובן איני רוצה למכור בדמים אלו, מחזיר הלוקח, שהרי לא פסק לו דמים ואמר לו מכור בכך וכך. וכתב הראב"ד ז"ל כשהפקידו לו לא אמר כלום. ואם א"ל מכור לי חפץ בכמה שתמצא, והרי מצא, ואיך יחזור ויאמר איני רוצה בדמים הללו.
וגרסינן בפרק אלמנה נזונת, אמר רב פפא הלכה בדבר שיש לו קצבה חולקין. בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. ופירש רי"ף בדבר שיש לו קצבה כגון פירות ונמנו מנין ידוע או משקל ידוע או מדה ידועה בכך וכך, אם נתן לו המוכר אותו הדבר הידוע וחזר והוסיף לו אחת יתירה חולקין. ולמה חולק השליח עם בעל הבית, הואיל ובאה לו הנאה לשליח על ידי בעל הבית חולק עמו. ואם היה הדבר [דבר] שאין לו קצבה הכל לבעל הבית. וכן כתב הר"ם פ"א דשלוחין. ורבינו האיי ז"ל פירש בדבר שאין לו קצבה, כגון קרקע, הכל לבעל המעות. וכגון משנה דפרק אלמנה נזונת דמכרה שוה מנה במאתים, דנתקבלה כתובתה ואינה יכולה לומר אנא ארוחי. והיכא ששלח בעל הבית שלוחו אצל הגוי ונתן הגוי יותר מן הסכום, כתב ר"י הזקן דהכל לשליח, דבהא מעות בעל הבית לא עשו ולא כלום. ועוד שמא אם יזכור הגוי [יבא] השליח לסכנה ויפרע. ואע"פ כן רבינו תם אומר חולקין. ורבינו הרשב"א ז"ל דן כן בישראל שמצא שטר [על גוי והוא] פרוע והלך אצל הגוי והוציא ממנו החוב שלא נזכר הגוי שכבר פרע, ואמר שהכל לשליח, דבהא לא עשה שטרו של בעל הבית כלום, שהרי כבר פרעו ומהגוי נפל. והיכא שישראל שולח מעות לפרוע לגוי, והטעהו הישראל, נראה בכאן שחלוקין, שהרי מעותיו של ישראל עשו. וכן כתב בעל העיטור באות שי"ן ש"מ (ר"ת שלישות ממון). הנותן מעות לשלוחו לפרוע לגוי והטעהו בחשבון בדבר שיש לו קצבה (ו)חולקין לאמצע.
<h2>דף צט.</h2>
גרסינן בכתובות פרק אלמנה נזונת, איבעיא להו אמר לשלוחו זיל זבין מארעא דילי ליתכא ואזל איהו וזבין כורא. ואמרי' דליתכא מיהא מכור, דמוסיף על דבריו הוא. אבל א"ל דליזבון כורא מארעיה ואזל וזבן ליתכא, המסקנא דמעביר על דבריו הוא, דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עילויה. כן דרך רי"ף, שלא כדרך רבינו האיי דאמר (לההיא) [בההיא] דאזל וזבין כורא דמעביר על דבריו הוי. וגרסינן התם [ע"ב] אי אמר דליזבון לחד וזבניה לתרי, קפידא הוי ולא הוי זביניה זביני. אבל אמר סתמא, אפילו מכר למאה מכור. ורש"י ז"ל גריס, אמר לאחד ולא לשנים קפידא אמר לאחד סתמא מאי. ואסקה רב נחמן דלאחד ואפילו לשנים. ואם טעה שליח אין ממכרו ממכר, דכי אמרינן אין אונאה לקרקעות, הני מילי היכא דטעה בעל הבית, אבל טעה שליח מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כן הלכתא, וכן כתבו ר"ם פרק א' דשלוחין.
<h2>דף צט:</h2>
גרסינן בפרק איזהו נשך [ע"ד ע"א], ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פירוש, החותן נתן לחתנו מעות שילך ויקנה נדוניא, והחתן נתן המעות לאדם אחד בשביל הנדוניא. לסוף זל הנדוניא, וחמיו לא היה רוצה בנדוניא אלא כשער של עכשיו, ואתו לקמיה דרב פפא, ואמר אי פסקת עמיה כשער הגבוה, כלומר כשעת הזול, שקול כי השתא. ואי לא, שקול כדמעיקרא. ומאן דהדר ביה מנייכו מקבל מי שפרע. ואמרינן הני מילי בתגרא דזבין ומזבן אדעתא דנפשיה, אבל אי יהיב זוזי לבעל הבית, דלא זבין ומזבן אדעתא דנפשיה אלא אדעתא דמרי זוזי הוא דזבין, שליחא שוייה, ומאי דזבין זבין ומיחייב לקבולי מיניה כתרעא דזבן ליה. והוא דלא שני בשליחותיה, אבל היכא דשני בשליחותיה אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כן הביאו הרי"ף ז"ל. ומכאן שאין שליח מקבל מי שפרע ולא אפטרופא היכא דיהיב זוזי ולא משך וזל. ושמעינן מינה דהיכא דלא שינה השליח בשליחותו וחזר בו המשלח השליח פטור דמה בידו לעשות. אבל המשלח חייב, דדיבורו של שליח דבורו [של משלח] הוא הואיל ולא שינה. וכ"כ הראב"ד ז"ל. ועוד כתב הראב"ד ז"ל כל מקום שהשליח משנה משליחותו השליח משלם והמעשה קיים. וזה דבר ברור מכמה מקומות. זהו מעשה דההיא איתתא [ב"ב קס"ט ע"ב] דלעיל מוכיח כן. ולא עוד אלא כל מקום שהוא קרוב לשינוי, כגון מעשה דאבימי בריה דרבי אבהו [כתובות פ"ה ע"א] כגון דאמר ליה שקול מינייהו שטרא, כיון דפשע ולא שקל שטרא מקמי דליתיב להו מעות פושע הוא ומשלם. אבל היכא דלא שני ולא קרוב לשינוי, אלא מכר בזול, מעשיו בטילים לגמרי ואיהו לא משלם. וראיה מאלמנה דמכרה שוה מנה ודינר במנה שמכרה בטל [שם צ"ח ע"א]. ושליח כאלמנה. ומההיא מילתא דקידושין [מ"ב ע"ב] דאמרינן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות וקנה מקח, ולא אמרן אלא דלא שוו שליח אבל שוו שליח לא, דאמרי ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כלומר שאינו נקנה מקח אלא מעשיו בטילין. ועל זה כתב ר"ם פ"א, שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה ולא כלום. וכן אם טעה בכל שהו בין בקרקע בין במטלטלין חוזר, שהרי אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ולא אמרו שיש אונאה במטלטלין שתות והעבדים והשטרות והקרקעות אין בהם אונאה, אלא במוכר שלו או קונה לעצמו. אבל השליח שטעה בכולן בכל שהו חוזר ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב, השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני, אע"פ שמשך או שהמשיך, ונמצאו שעבר על דעתו, (השלחו) [המשלחו] מבטל המקח ומחזיר. ואם לא הודיע שהוא שליח, נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלח ע"כ. וזה החילוק אינו כדברי הראב"ד ז"ל.
